העיתונות היהודית במצרים במאה ה-19 וה-20 

 

מאמר של עובדיה ירושלמי 

בקונגרס העולמי ה-11 של התאחדות עולי מצרים בישראל {ע"ר)

 

סיפור העיתונות היהודית במצרים הוא סיפור מרתק וססגוני. 

 

אחד המאפיינים הבולטים של הקהילה היהודית במצרים בהשוואה לשאר קהילות המזרח הוא העיתונות היהודית שנחשבת לעשירה ולמגוונת ביותר במזרח התיכון. בשליש האחרון של המאה ה-19 מצרים הפכה למוקד תקשורת מרכזי במזרח התיכון, והשלטונות אפשרו לעיתונות היהודית המצרית ליהנות מחופש ביטוי. 

 

הראשון שהביא בעיתונות של המזרח התיכון את ההומור והסטירה, המאפיינים את העם המצרי, הוא העיתונאי היהודי המצרי יעקב צנוע המכונה שייך אבו נט'ארה (מבטאים נדארה). במשך 25 שנה ייסד וכתב שורה ארוכה של עיתונים סטיריים בשבע שפות בו זמנית. שזה נחשב לשיא עולמי בתקופה ההיא. 

 

העיתונות היהודית במצרים פרצה קדימה ועמדה בראש מחנה קטן אבל מגובש שהאמין בדרכו. כשם שהתנועה הציונית במצרים נוסדה בזכות קומץ קטן של פעילים, כך גם העיתונות היהודית במצרים צמחה והתפתחה בשל יוזמה של בודדים בעלי חזון והמשוגעים לדבר ומתוך מניעים אידיאולוגיים ולאו דווקא רווחים. ניתן לומר שהעיתונים היהודים במצרים הפכו לשם דבר במזרח התיכון כספקי ידיעות עדכניות ואמינות. ראשיתו בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה, זמן קצר לאחר לידת העיתונות הערבית המצרית. היהודים הוציאו כתבי עת יותר מהקופטים והמוסלמים בהשוואה למשקלם באוכלוסייה הכללית . מספר כתבי העת היהודים שפנו  בעיקר לקהל היהודי נאמד ב-71 כתבי-עת וכ-20 לקהל הרהב. חלק מהעיתונים נעלמו לאחר חודשים ספורים לרוב מסיבות כלכליות חלקם בגלל המתחרים.

 

העיתונות היהודית החלה את דרכה בשנת 1879 עם ההוצאה לאור של אלכוכב אלמצרי "הכוכב המצרי" וסופה במלחמת העצמאות כאשר מצרים אסרה על היהודים להוציא עיתון. העיתונות היהודית במצרים שיקפה במידה גדולה יחסית את יהודי מצרים על עדותיה, רבדיה ועל מאבקיה במצרים, ופורסמה במספר רב של לשונות החל מערבית בכתב ראש"י, וכלה בלאדינו, איטלקית, עברית, יידיש, צרפתית, אנגלית וערבית. חלק מהעיתונות היהודית הגיע אל מחוץ לגבולות מצרים: כגון ארץ ישראל, צפון אפריקה, סוריה, לבנון ועיראק. כפי שהעיתונות המצרית הכללית פרחה ושגשגה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם, כך גם ניתן לומר כי תקופה זו נחשבת לתור הזהב של העיתונות היהודית במצרים. 

השבועון החשוב ביותר במצרים באותה עת הוא השבועון "ישראל", שנחשב לביטאון המוביל ביותר של יהודי מצרים, הופיע בשנת 1920 ובמשך 20 שנה, בשלושה גליונות עם אותו תוכן: 

בצרפתית שהיא שפת הדיבור של רוב יהודי מצרים, בעברית לחלק מאנשי הדת ואלה שהגיעו מארץ ישראל ובערבית למסתערבים ששנים רבות התגוררו במצרים ולשאר הקהילות היהודיות שהגיעו למצרים מצפון אפריקה, מלבנון, סוריה ועיראק.

 

השבועון אלשמס הוא כתב העת הבולט ביותר שיצא בשפה הערבית. 

יחד עם זאת דרכו של כל עיתון יהודי חדש לא הייתה סוגה בשושנים. הם עמדו בתחרות קשה עם עיתונים יהודים ולא יהודים ובעיקר עם העיתונות הזרה. למשל אחד הקוראים כתב: "עיתון יהודי לשם מה?" שאר העיתונות המצרית והזרה מספקות לנו אינפורמציה בשפע בנוגע לכל האירועים החשובים לרבות ידיעות אנטישמיות, כדי לדעת מה חושבים הגויים על היהודים. 

העיתונות היהודית במצרים לא הייתה אך ורק ערוצי תקשורת אלא מורה ומחנכת. המשקל הסגולי של העיתונות היהודית במצרים נבע מכך שהיא הייתה חלוצה בכמה וכמה תחומי יסוד: היא קראה לבניית הבית הלאומי, ניסתה להחדיר את הרוח הציונית בקרב יהודי מצרים, עידכנה את יהודי מצרים על מה שקורה ביישוב היהודי ועל השואה, והביאה גם את ההתפתחות המדינית, הכלכלית והחברתית של ארץ הנילוס.

 

אני לא אציין עיתון זה או אחר אלא אתייחס לנושאים שבחלקם מעניינים ובחלקם טובים גם בימים אלה בכל ארגון יהודי.

הנאצים בעיתונות היהודית במצרים

המאבק באנטישמיות ובנאצים: כאן העיתונים היהודים במצרים הזהירו את העולם בפני  סכנות הנאצים, עוד בטרם עלייתם לשלטון. 

יהודי מצרים הקימו ארגון-גג: "הליגה למאבק נגד האנטישמיות", שבראשה עמד לאון קסטרו, עורך דין, עיתונאי ואיש ציבור מראשי הפדרציה הציונית בקהיר. העיתונות היהודית במצרים שלחה מכתב גלוי לממלא מקום של ראש ממשלת מצרים, ליהודי מצרים ולעולם היהודי: "היטלר בשלטון" - "גרמניה תחת משטר טרור" - "ההיטלריזם  במצרים: אם לא יגייסו יהודי העולם את כל משאביהם כדי לדכא את האנטישמיות בעודה באיבה היא תתפשט כמו מגפה". יתר על כן העיתונים היהודים הובילו את המאבק להטלת חרם על סחורות תוצרת גרמניה במצרים והפעילו את כובד משקלם במשפט דיבה של יהודי מצרי בשם JABES , נגד המפלגה הנאצית במצרים. 

ההתבטאויות החריפות של השבועונים נגד הנאציזם ותומכיו משכו אליהם אש נגדית. הצד הגרמני במצרים השתמש בכל האמצעים כדי להשיב מלחמה שערה: מכתבי איום, תלונות לשלטון ותביעת דיבה. נגד העיתונים היהודים, הוגשו תלונות אל השלטונות. אך ככלל, הסתפקו השלטונות באזהרה ולא נקטו באמצעים כלשהם. לעיתים היה זה מתוך כבוד לחופש העיתונות, ולעיתים בלית ברירה עקב ההגנה שהוענקה לעיתונות היהודית, שבעליה היו בעלי אזרחות זרה, במסגרת הסדרי הקפיטולציות. 

 

מעורבות העיתונות היהודית באיכות החיים בחארת אליהוד (הרובע היהודי):

 

 חלק לא מבוקר של יהודי מצרים התגוררו בחארת אליהוד בשנות העשרים והשלושים במאה הקודמת: העיתונות היהודית במצרים התגייסה לשיפור איכות החיים ברובע היהודי. קראה לגיוס כספים במטרה להקים בתי מרחץ ציבוריים, לנקות ולרצף באל-חארה, להקים מרפאה בחינם למחלות עיניים, להקים סדנאות להכשרה מקצועית לנוער, ועוד.

 

 יחסי הגומלין בין העיתונות היהודית במצרים לבין הרבנות וראשי הקהילה 

עיתון L'Aurore נחשב לעיתון ביקורתי ופרובוקטיבי שלא חשש לבקר את ראשי הרבנות וראשי הקהילה היהודית במצרים. הוא הראשון שהחליט לשלב כתבים בשטח כדי לראיין יהודים ולאסוף מידע ולחשוף בפני הקורא ליקויים בתיפקוד הנהגת הקהילה. אכן שאר העיתונים הלכו בעקבותיו והחלו לקדם תכניות רפורמות למען דמוקרטיזציה של הקהילה.

לא מעט מבין העיתונאים היהודים היו בעלי רגישות חברתית גבוהה. הם ראו בעיות בתחומי החינוך, התרבות והחברה, המשיכו להדיר שינה מעיני המנהיגים, ולא פסקו מלהתריע על תפקידם הבלתי נאות. למשל הם טענו נגד ההנהגה החדשה בקהיר שהבטיחה "טיפול שורש" בבעיית המצוקה אך הכזיבה. מכתבים גלויים לרב הראשי של הקהילה הרב חיים נחום אפנדי, אכן הביאו לרפורמות אדמיניסטרטיביות שנועדו לייעל את מנגנון הרבנות ובכך גדלו הכנסותיה. אך מנגד, הרב הוציא מאות לירות מצריות על הבאת קישוטים לפאר בהם את בתי הכנסת, שהדת אינה דורשת אותם ואינה זקוקה להם.

 

בעיתונות ציינו את הניכור בין ההנהגה לבין בני הקהילה. למרות העשייה העצומה למען קידום הקהילה, העיתונות ציינה כי בני האליטה הכלכלית והאינטלקטואלית איבדו עניין בתחום הציבורי והשקיעו את זמנם בתחום הקידום האישי. שהם העדיפו את הכסף והכבוד יותר מכל שיקול מדיני או תרבותי העומד כנגדו.  אחד העיתונאים כתב: "כדי לשקם יש להרוס – להרוס כדי לבנות ועלינו לתת יותר מדי מכות על יד ימין ויד שמאל". עיתונאי אחר הרחיק לכת וכתב: "הבה נהרוס כדי לבנות מחדש: כולנו נחנקים באותה אווירה חשוכה של קהילה הנתונה בידי תאוות ממון. בואו הצטרפו אלינו ונשתלט על המבצר הזה ואבן אחר אבן, נהרוס אותו כדי לבנות את הבית היהודי שחלונותיו פתוחים לרווחה אל הקדמה". אכן מילים קשות. עיתונאי אחר כתב: "את מנהיגות הקהילה צריכים לנהל אנשים היכולים לתת מזמנם יותר מאשר מכספם. מה הטעם בנשיא שאינו ממלא את תפקידו ונעדר תקופות ארוכות? יש לדאוג שמועצת קהילה תורכב מאנשים פעילים, מכובדים ומעורים בחיי הקהילה, שיירתמו מיד לביצוע הרפורמות הנדרשות במנגנון המנהלי, שאינו מתפקד."

בעיתונות ציינו שיש להביא לבחירות שנתיות קבועות ולבחירת ועדים חדשים שיורכבו מכוחות צעירים ועממיים יותר. הניצחון המשמעותי של מעמד הביניים הושג בקהיר ב-1946 עת נבחר לנשיא הקהילה סלוואטור ציקורל (Salvator Cicurel) והוקמה ועדה לבחינה מחדש של התקנון ולביצוע רפורמות בבחירות לוועד הקהילה ולמען קיום בחירות עממיות, קביעת מערכת של מסי-חבר צודקת, הגדרת תקציב הקהילה ובניית מערכת פיקוח על תפקיד הקהילה. 

איך התייחסו יהודי מצרים למצרים עצמה?

מצריזציה:  מצרים שלי  איך להיות "מסרי-מסרי" .

היו לא מעט עיתונאים יהודים במצרים שדגלו בהשתלבותם של היהודים בתהליך עיצובה של מצרים כמדינה לאומית עצמאית מודרנית ופלורליסטית, המאחדת את תושבי הנילוס בין  המוסלמים, הקופטים והיהודים באמצעות משטר לאומי ליברלי. יחד עם זאת היו גם עיתונאים יהודים מאוד ציונים שקראו ליהודים שלא להתערב בחיים הפוליטיים במצרים. העיתונות ברובה קראה לדו-קיום ולשיתוף פעולה בין היהודים לערבים תוך שימת דגש על זכות היהודים להקים בית לאומי בא"י ולהקמת מה שמכונה "תרבות שמית משותפת" לשני העמים. למשל עורך עיתון א-שמס, סעד מאלכי ((Saad Malki הקים בסוף שנות השלושים את "אגודת הצעירים היהודים" במטרה לטפח את התרבות הן היהודית והן הערבית בקרב הנוער היהודי.

רנה קאטאווי (Cattaoui) עם בחירתו כנשיא ההסתדרות הציונית ביוני 1942 קרא למצריזציה של הקהילה, להפיכת מועצת הקהילה מקבוצה של נכבדים דוברי צרפתית למועצה קהילתית אמיתית שתורכב מאזרחים מצרים דוברי ערבית, ולהפצת הן  התרבות הערבית והן התרבות העברית.

 

סוף דבר ואיך בכל זאת לשמור את המורשת 

שקיעתה של העיתונות היהודית-פוליטית במצרים החלה עם מעורבות מצרים באירועי א"י באמצע שנות השלושים. עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, העיתונות היהודית הגיעה לקיצה, כאשר מצרים החליטה להוציא אל מחוץ לחוק את שני השבועונים הפוליטיים האחרונים La Tribune Juive שיצא לאור בצרפתית,  וא-שמס בערבית. 

 

השאלה הנשאלת היא: האם העיתונות היהודית במצרים הצליחה להעביר את מסריה ואת הצורך להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אני אומר כך: אם נמדוד היקף העלייה עד 1948 כאן אנו רואים שהעיתונות היהודית לא קצרה הצלחה גדולה. רק ששת אלפים עלו לארץ מתוך כ-100,000 יהודים. (אם כי יחס זה נחשב עדיין לגבוה יותר מאשר אחוזי העלייה הבלתי לגלית מאירופה באותה עת). חלק ניכר מקרב יהודי הקהילה סברו, כי הציונות מתבטאת ע"י מתן תרומות למפעל ההתיישבותי בארץ ישראל, רכישת קרקע והקמת קיבוצים ומושבים.

העיתונות היהודית במצרים לא מתה, אלא היא גוססת במקום אחד ופורחת במקום אחר. למשל, ג'אק רבין עורך La Tribune Juive במצרים, שנעצר עם הקמת המדינה לשנה וחצי, עלה לארץ ושם הקים עיתון בצרפתית L'Echo d'Israel. ישנו מספר לא מבוטל של עיתונים וכתבי-עת תקופתיים, שמתפרסמים על-ידי יוצאי מצרים בישראל, בארה"ב, בפריז, באתרי אינטרנט, ב-Facebook, ב-וואטסאפ, בניסיון להציג עצמם כנכס קהילתי ולשרת את יהודי מצרים ברחבי תבל גם לדור הראשון והשני של יוצאי מצרים. 

ייזקף לזכותה של לבנה זמיר, בתקופת כהונתה  כיו"ר  התאחדות  עולי  מצרים,  על  כי 

דאגה לכך שחלק גדול מהעיתונות היהודית במצרים יעבור דיגיטליזציה מתקדמת, כך שהעיתונות היהודית במצרים, החל משנת 1909 ועד למחצית המאה ה-20, מופיעה עתה באתר העיתונות היהודית (ה-JPress) של אוניברסיטת תל אביב ושל הספרייה הלאומית.

דרך אגב כל אחד יכול להיכנס לאתרים אלה וגם לאתר האינטרנט של ההתאחדות: http://egyptian-jews.info/SideMenu/hitahadut/j_press_laurore.aspx
ולמצוא בו מאמרים בנושא ספציפי, באמצעות הקלדה של מילה אחת בלבד הקשורה לנושא, או שמו של יהודי ידוע באותה תקופה, וכו'. את העיתונות בערבית עדיין קשה להעביר לתוכנה מיוחדת זו הכרוכה בעלות גבוהה, אך בשל החשיבות לשימור המורשת, הדבר יקרה בקרוב מאד.